בן היה אדם של לב
בן היה אדם של לב. לב גדול, פתוח, כזה שמרגישים מיד. הוא היה מהאנשים שנכנסים למקום והאווירה משתנה. לא כי ניסה, אלא כי זו פשוט הייתה האישיות שלו. תמיד עם חיוך, תמיד בגישה חיובית, תמיד שם לב לאחרים לפני עצמו.
כבר מילדות היה ברור שבן הוא אדם של חיבור. המגרש הקטן בחצר האחורית של ביתו היה הרבה מעבר למקום של משחק כדורגל. זה היה מקום של יחד, של צחוק, של חברות. בן אהב כדורגל בכל ליבו והיה אוהד שרוף של הפועל באר שבע, אבל יותר מהמשחק עצמו הוא אהב את מה שהוא יצר סביבו — את האנשים, את הרגעים המשותפים, את התחושה שכולם שייכים.
בן היה מהאנשים שלא נותנים לאף אחד להישאר בצד. גם בסיטואציות שבהן לא היה "מחויב" לכך, הוא תמיד בחר לקרב, להזמין, לחבר. כך למשל, כשפגש חברים במקרה בחו״ל, הוא התעקש שיצטרפו אליו ולחבורה הגדולה שהייתה סביבו, ודאג מהרגע הראשון שירגישו חלק בלתי נפרד. זה היה טבעי אצלו, לא מאמץ, אלא דרך חיים.
הוא היה מלא שמחת חיים והומור, כזה שמצליח למצוא אור גם ברגעים פחות טובים. היו מצבים שבהם דברים השתבשו לגמרי, אבל בן בחר לצחוק עליהם במקום לכעוס, ובכך שינה את כל האווירה סביבו. החיוך שלו היה מדבק, והיכולת שלו להרים אחרים ברגעים כאלה הייתה חלק בלתי נפרד ממי שהוא.
בצבא, בן המשיך להיות אותו אדם רק בעוצמה גדולה יותר. הוא התגייס לסיירת נח״ל מתוך רצון אמיתי לתת, לתרום ולהיות לוחם. למרות שידע על קושי פיזי — פציעה בברך שיכולה הייתה לעצור אותו מלהמשיך בקרבי — הוא לא ויתר, ולא סיפר לאף אחד מהמפקדים. בנחישות ובכוח רצון עבר את הגיבוש והתקבל ליחידה, שם סיים מסלול כלוחם. במהלך השירות היה מקצועי, מסור ואדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. לצד הרצינות והמחויבות, הוא ידע גם לשמור על איזון, להכניס הומור, ולהיות זה שמחבר את הצוות ושומר שכולם יהיו בטוב.
בן היה אדם של משפחה במלוא מובן המילה. הקשר שלו עם הוריו, צביקה ושרית, היה עמוק וחם, מלא אהבה והערכה. גם בתקופות המורכבות של השירות והמלחמה, כשהיה יוצא הביתה לסופי שבוע קצרים, הוא היה בוחר להקדיש את הזמן שלו קודם כל להם. הוא דאג להיות נוכח, לשבת איתם, לדבר, לחזק ולתת תחושת ביטחון. הקשר שלו עם אחותו הקטנה, שי, היה מיוחד וקרוב במיוחד — קשר של פתיחות, של שיתוף, של אחים שמספרים אחד לשני הכל. ביניהם הייתה גם אהבה משותפת לכדורגל ולקבוצה שאהבו כל כך, דבר שחיבר ביניהם עוד יותר והפך לרגעים קטנים של אושר.
בן היה גם אדם של אהבה. בזוגיות שלו עם רומי נראתה אהבה עמוקה, כנה ולא מתפשרת. הוא אהב בלי חשש ובלי גבולות, ידע להראות את זה בכל דרך אפשרית — במילים, במעשים ובמחוות קטנות של יום יום. הוא גרם לה להרגיש מיוחדת, אהובה ובטוחה, והאהבה ביניהם הייתה מהסוג הנדיר, זה שמרגישים שהוא אמיתי ופשוט.
מעבר לכל זה, בן היה אדם של ערכים. נאמן לחברים שלו, מחובר למשפחה שלו, עומד מאחורי מה שהוא מאמין בו ולא מפחד להביע את זה. הוא תמיד חיפש לעשות טוב, תמיד רצה שכולם יהיו יחד, תמיד דאג שלא יישאר אף אחד מאחור.
בן כהן הי״ד היה לוחם, חבר, בן זוג ואדם מיוחד במינו. אבל מעל הכל, הוא היה לב.
הוא יישאר בזיכרון של כל מי שהכיר אותו כאדם שהפך את העולם של הסובבים אותו לטוב יותר, שמח יותר, ומלא יותר באהבה.
